הוא אשר דבר ה' לאמר. פירש"י והיכן דבר ונקדש בכבודי וכו'. וי"מ היכן דבר וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו פן יפרץ בהם ה'. והרמב"ן כתב אין צורך לכל זה כי דבר ה' הם מחשבותיו וגזירותיו כמו ותהי אשה לבן אדוניך כאשר דבר ד' פי' כאשר גזר ה' אף כאן אמר משה המקרה הזה אשר גזר ה' לאמר בקרובי אקדש שלא יהרסו אל קדושתו: ועל פני כל העם אכבד. שיהיה נוהגים כבוד במשכני: וידום אהרן. פי' הרמב"ן שהי' בוכה בקול ואז שתק כמו אל תדום בת עיני:
ויקרא משה אל מישאל ואל אלצפן וגו'. דורש מכאן בתורת כהנים שכהן אסור לטמא למתים ממה שלא נטמאו להם אלעזר ואיתמר. ותימא והלא קרובים מטמאין למת ואם כן למה לא נטמאו אלעזר ואיתמר וי"ל דכהן הדיוט ביום משיחתו דינו ככהן גדול ואין לו לטמא לקרובים. ובהכי ניחא נמי שצום על פריעה ופרימה אע"פ שכהן הדיוט אינו מצווה על פריעה ופרימה. והרמב"ן כתב כי הוראת שעה היתה כי ודאי כהן גדול מוזהר על הפריעה ופרימה ושלא לצאת מן המקדש על מתו בשעת עבודה כדכתיב ומן המקדש לא יצא ולא יחלל שכיון שראוי לעבוד באנינותו אם יצא והניח העבודה חילל וכן הדיוט שיצא בשעה שראוי לעבודה והניח העבודה חילל העבודה והנה משה הזהיר לאהרן שלא יפרע ויפרום כי הוא מצוה נוהגת בו לדורות כי הוא הכהן הגדול אבל בניו שהיו משאר הכהנים לא היו רשאין להקריב בו ביום כי היו אוננין והיו חייבין ליטמא לאחיהם והיו רשאין לפרוע ולפרום ומשה הזהירם מכל זה להוראת שעה וזה פי' ואחיכם כל בית ישראל יבכו השריפה ולא אתם והכל שלא לערבב שמחתו של מקום והוסיף בהם להחמיר עליהם ולחייבם מיתה אם יערבבו שמחתו של מקום. ויתכן שנצטווה משה בכך מפי הגבורה אע"פ שלא נכתב או שלמד זה ממה שנאמר לו ושמרתם את משמרת ה' ולא תמותו כי משמרת ה' יוסיף גם היום השמיני והנה גלוי וידוע לפני ה' שעתידין בני אהרן להיות אוננין ואעפ"כ צוה להם שלא יניחו המקדש ולא יטמאו ולא יאבלו כלל ועשה דינם כדין משוח מלחמה שאינו פורע ופורם ולא מטמא לקרובים ככהן גדול אבל אינו מקריב אונן. ואפשר שהיה זה נוהג כל ימיהם באלעזר ואיתמר שיהיה דינם כמשוח מלחמה בעבור שנמשחו בשמן המשחה משום דכתיב כי שמן משחת ד' עליכם: קרבו. בתורת כהנים פליגי איכא מאן דאמר בחוץ מתו כיון שהלוים נכנסו לשם ומה דכתיב וימותו לפני ד' נגפם המלאך והוציאן לחוץ ואיכא מאן דאמר בפנים מדכתיב לפני ד' ומה דכתיב ויקרבו וישאום שהטילו בהם חנית וגררום והוציאם לחוץ ואע"פ שאין חלוק בין כהן ללוי בשלא צורך עבודה אפי' כהנים אינם נכנסים ולצורך כגון לפנות טומאה אפי' לוים נכנסים אם אין כהן והכא לא הי' כהן שלא היו רשאים לטמאות מ"מ כיון דאפשר לגוררם בחנית לא חשיב לצורך ואסור ליכנס. והשתא למ"ד בפנים מתו א"כ נטמא המשכן טומאת מת והיה צריך טבילה והזאת שלישי ושביעי שהרי אהל של פשתן מקבל טומאה ולא מצינו שנתפרק המשכן אחר כך שהרי לא פסקו מעבודתן. וי"ל כיון דכתיב בי' על פי ה' יחנו ועל פיו יסעו חשיב קבוע ולא מקבל טומאה:
ועל כל העדה יקצוף. לפי שהם היו שלוחי העדה ושליח צבור שטעה סימן רע לשולחיו. וי"מ על כל העדה אם תשנו ממה שנצטוויתם ותאכלו כי לא יתקבלו לרצון הקרבנות שהקרבתם בעד העדה: ואחיכם כל בית ישראל יבכו. מכאן לתלמיד חכם שהכל כקרוביו:
יין ושכר. פירש"י יין דרך שכרות ולדעתו לא נצטוו על שאר המשכרים. והרמב"ם כתב על שאר המשכרים אזהרה ויהי' שכר כפשוטו. ואיני מבין למה יהי' חלוק בין יין לשאר משכרים: בבואכם אל אהל מועד. בתורת כהנים קאמר שאין חיוב מיתה אלא על הכניסה שבשעת עבודה אבל שלא בשעת עבודה אין בו חיוב מיתה מדאורייתא לא בשתויי יין ולא בשאינו רחוץ ידים ורגלים ולא במחוסר בגדים:
שוק התרומה וחזה התנופה. פירש"י למה חלקן תנופה בחזה ותרומה בשוק (לא ידענו) ששניהם היו בתנופה והרמה. וכתב הרמב"ן ונראה לי הטעם כי במלואים היה השוק תרומה לה' שנקטר עם הלחם ועם החלבים והמורם מן השלמים נקרא תרומה כמו שנאמר והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה' וכ"ש אלו שהעלו אותם לגבוה שיקראו תרומה אע"פ שגם כן הונף לא נקרא על שם תנופתו כי התנופה היתה עם הלחם ועם החלבים כדי להקטיר לשם אבל החזה הונף בפני עצמו ולא נשתנה משאר הבשר אלא בתנופה ובתנופה זו לבד נתקדש וזכה בו משה להיות לו למנה ומפני שזכות אהרן ובניו לדורות בחזה ושוק היה מיום המלואים וזכו בשוק בתרומה לה' ובחזה בתנופה קורא לעולם השוק תרומה וחזה תנופה כאשר היה ביום הזכות: על אישי החלבים יביאו להניף תנופה לפני ה'. פי' הרמב"ן אין זה מקום צוואה לתנופה אלא שהוא טעם למה שאמר למעלה הימנו כי חקך וחק בניך נתנו מזבחי שלמי בני ישראל למה כי חזה התנופה ושוק התרומה על אשי החלבים יביאו להניף אותם תנופה לפני ה' שיהיו קדושים לפניו ומשהוקדשו יהיו לך ולבניך אתך לחק עולם:
ואותה נתן לכם לשאת עון העדה. מהכא מוכח דשעיר ראש חדש היה שנשרף שמכפר על טומאת מקדש וקדשיו. אע"פ דבשעיר החטאת של חובת היום נאמר ג"כ כפרה דכתיב וכפר בעדך ובעד העם משמע טפי דאיירי בכפרה הנוהגת לדורות. אי נמי מלכפר לפני ה' דורש שמכפר על טומאה שאירעה לפני ה' דהיינו טומאת מקדש וקדשיו:
הן היום הקריבו את חטאתם. על מה שפירש"י ובגמרא נמי איתא שאמר משה לאהרן שמא הקריבו אוננין הקשה הרמב"ן והלא קודם האנינות נעשו כל הקרבנות דכתיב וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים ואחר כך נכנסו לאהל מועד והתפללו ואחר כך ירדה האש לקרבנות ואז הקטירו הקטרת ותירץ שמא לא היה משה רואה מעשיהם וחשש שמא מצאו דם השעיר שלא נזרק עדיין וזרקו דמו: וא"א הרא"ש ז"ל אומר שאינו קשה כלל דמה שאמר וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים לא קאי אלא בקרבנות המפורשים בזאת הפרשה אבל שעיר מוסף של ראש חדש אין מוזכר כאן כלל ועדיין לא קרב:
